ברנה בראון חוקרת קשרים בין בני אדם - את יכולתנו לחוש הזדהות, להרגיש שייכות, ולאהוב. בהרצאה שנונה ומשעשעת, שנשאה בכנס TEDxHouston, היא משתפת בתובנה עמוקה מהמחקר שלה - תובנה אשר גרמה לה לצאת למסע ארוך ואישי להכרות עם עצמה, וכן להבנה טובה יותר של האנושי.
תמליל
Shahar Kaiser, Translator Sigal Tifferet, Reviewer
00:00 ובכן, אפתח בזה: לפני שנתיים, מפיקת אירוע התקשרה אלי כיוון שהייתי אמורה להעביר הרצאה. והיא התקשרה, ואמרה "אני ממש מתחבטת כיצד לכתוב עלייך בעלון הקטן". ואני חשבתי, "ובכן, מה ההתחבטות?" והיא השיבה, "ובכן, ראיתי אותך מרצה, ואני מתכוונת לקרוא לך "חוקרת", אני חושבת, אבל אני חוששת שאם אקרא לך חוקרת איש לא יגיע, כיוון שהם יחשבו שאת משעממת ולא רלוונטית". (צחוק) אוקיי. והיא אמרה, "אבל מה שאני אוהבת בהרצאות שלך הוא שאת מספרת-סיפורים. אז אני חושבת שפשוט אקרא לך "מספרת-סיפורים". וכמובן שהחלק האקדמי וחסר הבטחון שבי גרם לי לומר, "איך את מתכוונת לקרוא לי?" והיא השיבה, "אני הולכת לקרוא לך "מספרת-סיפורים". ואני אמרתי, "אז אולי כבר פייה קסומה?" (צחוק) ואני אמרתי, "תני לי לחשוב על זה כמה שניות". ניסיתי להתחבר עם הצד האמיץ שבי. וחשבתי לעצמי: אני אכן מספרת-סיפורים. אני חוקרת איכותנית. אני מלקטת סיפורים; זה מה שאני עושה. ואולי סיפורים הם פשוט נתונים עם נשמה. ואולי אני רק מספרת-סיפורים. ואז אמרתי, "את יודעת מה? למה פשוט שלא תכתבי שאני חוקרת-מספרת-סיפורים". והיא השיבה, "אהה. אין דבר כזה." (צחוק) ולפיכך אני חוקרת-מספרת-סיפורים, ובכוונתי לדבר איתכם היום -- אנו מדברים על הרחבת תפיסה -- ולכן הייתי רוצה לספר לכם כמה סיפורים על חלק מהמחקר שלי אשר ביסודו הרחיב את התפיסה שלי וכך ממש, שינה את האופן שבו אני חיה ואוהבת ועובדת ומגדלת את ילדיי. 01:35 וכך מתחיל הסיפור שלי. כאשר הייתי חוקרת צעירה, דוקטורנטית, בשנתי הראשונה היה לי פרופסור שנהג לומר לנו, "זה העניין - אם אינכם יכולים למדוד את זה, זה לא קיים". ואני חשבתי שהוא סתם מנסה להרשים אותי. שאלתי אותו "באמת?" והוא ענה "לחלוטין." וכך, עליכם להבין שיש לי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, תואר שני בעבודה סוציאלית, והייתי בדרכי לדוקטורט בעבודה סוציאלית, וכך כל הקריירה האקדמית שלי הייתה מוקפת באנשים שפחות או יותר האמינו החיים מסובכים - תאהבו את זה. ואני הייתי יותר מהסוג של - החיים מסובכים, תנקו אותם, תארגנו אותם ותניחו אותם בתוך קופסת בנטו. (צחוק) ולחשוב שהנה, מצאתי את דרכי, למצוא קריירה אשר לוקחת אותי -- באמת, אחת האמירות המרכזיות בעבודה סוציאלית היא להעז לנטות אל הצד הלא-נוח שבעבודה. ואני אומרת - לתת אגרוף בפרצוף של חוסר-הנוחות להזיזה הצידה ולקבל רק עשיריות. זו הייתה המנטרה שלי. ולכן מאד התרגשתי מהעניין הזה. וחשבתי לעצמי, את יודעת מה - זו הקריירה בשבילי, כי אני מתעניינת בכמה נושאים מאד מבולגנים. אך יש לי רצון להצליח להפוך אותם ללא מבולגנים. אני רוצה להבין אותם. אני רוצה להצליח לפרוץ אל אותם דברים שברור לי שהם חשובים ולהציג את החוקיות שלהם לעיני כל. 02:57 והמקום שהתחלתי ממנו היה הקשר. שכן, בנקודה שבה אתם עוסקים בעבודה סוציאלית כ-10 שנים, מה שאתם מבינים הוא שקשר הוא הסיבה שבגללה אנו כאן. הוא מה שמעניק מטרה ומשמעות לחיינו. זהו הדבר המהותי ביותר. זה לא משנה אם אתם מדברים עם אנשים שעובדים כפעילים חברתיים או בבריאות הנפש או בנושאי התעללות והזנחה, מה שאנו יודעים הוא שקשר, היכולת להרגיש קשור, היא -- נוירוביולוגית, זה האופן בו אנו מחווטים -- זו הסיבה שבגללה אנו כאן. ואני חשבתי - יודעים מה, אני אתחיל עם קשרים. אם כן, אתם מכירים את המצב הזה שאתם מקבלים הערכה מהמעבידה שלכם, והיא אומרת 37 דברים שבהם אתם ממש מדהימים, ודבר אחד שהוא - "הזדמנות לצמיחה". (צחוק) וכל מה שאתם יכולים לחשוב עליו זה ה"הזדמנות לצמיחה", נכון. ומסתבר, שבאופן הזה התנהלה גם העבודה שלי. כיוון, שכאשר אתה שואל אנשים על אהבה, הם מספרים לך על שברון לב. כאשר אתה שואל אנשים על תחושת שייכות, הם מספרים לך את החוויה העזה ביותר שהייתה להם שבה חשו לא שייכים. וכאשר אתה שואל אנשים על התקשרות, הסיפורים שהם סיפרו לי היו על התנתקות. 04:07 וכך, מהר מאד - כשישה שבועות אל תוך המחקר - נתקלתי באותו דבר חסר שם שלחלוטין פרם את מושג הקשר בצורה שלא הבנתי או שאי פעם ראיתי. וכך, גררתי את עצמי החוצה מן המחקר וחשבתי - עלי להבין מהו הדבר הזה. והדבר הזה התגלה כבושה. ובושה היא משהו שקל מאד להבין כפחד מפני ניתוק. האם יש בי משהו שאם אנשים אחרים ידעו או יראו אותו, לא אהיה יותר ראויה להתקשרות. הדברים שאני יכולה לומר לכם על זה: זה אוניברסאלי; לכולנו יש את זה. לאנשים היחידים שלא חשים בושה אין את היכולת לחוש אמפתיה אנושית או התקשרות. איש אינו מעוניין לדבר על זה, וככל שאתה פחות מוכן לדבר על זה, כך יש לך יותר מזה. מה שמהווה בסיס לבושה, את תחושת ה-"אני לא טוב מספיק", - וכולנו מכירים את התחושה הזו. "אני לא <u><u></u><u></u></u> מספיק: אני לא רזה מספיק, עשיר מספיק, יפה מספיק, חכם מספיק, מקודם בעבודה מספיק". והדבר שמהווה בסיס לזה היה תחושה עזה של פגיעות, אותו רעיון שאומר שבכדי להתקשרות תתרחש, עלינו לאפשר לעצמנו להיראות, להיראות באמת. 05:20 ואתם יודעים איך אני חשה כלפי פגיעות. אני שונאת פגיעות. וחשבתי לעצמי - זו ההזדמנות שלי להכות אותה באמצעות סרגל המדידה שלי. אני נכנסת פנימה, אני הולכת לפענח את הדבר הזה, אני הולכת להקדיש שנה, אני הולכת לפרק לחלוטין את מושג הבושה, אני הולכת להבין איך פועלת הפגיעות, ואני מתכוונת להערים עליה. וכך, הייתי בשלה, והתרגשתי מאד. כמו שאתם יכולים להבין, זה לא הולך להסתיים טוב. (צחוק) אתם יודעים את זה. וכך, יכולתי לספר לכם רבות על בושה, אבל אהיה זקוקה להשאיל את זמן הדיבור של כל האחרים. אבל אוכל להגיד לכם את מה שמסתכם בסופו של דבר - וייתכן שזהו אחד מהדברים החשובים ביותר שאי פעם למדתי, בעשור שבו בצעתי את המחקר הזה. השנה האחת שהקדשתי הפכה להיות שש שנים, אלפי סיפורים, מאות ראיונות ארוכים, קבוצות מיקוד. בשלב מסויים אנשים החלו לשלוח לי דפים מתוך יומנים ולשלוח לי את סיפוריהם -- אלפי חלקיקי נתונים בשש שנים. ופחות או יותר הצלחתי להשתלט עליהם. 06:23 ובערך התחלתי להבין, זוהי מהות הבושה, זה האופן בו היא פועלת. כתבתי ספר, פרסמתי תיאוריה, אבל משהו היה לא בסדר -- ומה שהפריע לי היה, אם אקח, בהערכה גסה, את כל האנשים שראיינתי ואחלק אותם לאנשים שהנם בעלי תחושה של ערך -- וזה הדבר המהותי ביותר בסופו של דבר, תחושה של ערך -- יש להם תחושה חזקה של אהבה ושייכות -- ואנשים שנאבקים עבור זה, ואנשים שתמיד תוהים לעצמם האם הם טובים מספיק. היה רק משתנה אחד שהבדיל בין האנשים שהייתה להם תחושה חזקה של אהבה ושייכות והאנשים שממש נאבקו עבור זה. והוא היה, שהאנשים שלהם הייתה תחושה חזקה של אהבה ושייכות חיו באמונה שהם ראויים להיות נאהבים ושייכים. זה הדבר. הם האמינו שהם ראויים. ועבורי, החלק הקשה של ההבנה שהגורם שמוציא אותנו מתוך קשרים הוא הפחד שאנו לא ראויים מספיק לקשרים, היה משהו, שבאופן אישי ומקצועי, חשתי שעליי להבין טוב יותר. ולכן מה שעשיתי הוא לקחת את כל הראיונות שלי שבהם מצאתי תחושת ערך, שבהם ראיתי אנשים החיים כך, ורק הבטתי בהם. 07:40 מה יש לאנשים האלה במשותף? יש לי התמכרות קלה לאביזרי משרד, אבל זה נושא להרצאה אחרת. הייתה לי תיקיית נייר, והיה לי טוש, וחשבתי לעצמי, איך אקרא למחקר שלי? והמילים הראשונות שעלו בראשי היו "בלב שלם". אלה הם אנשים המתנהלים בלב שלם, חיים מתוך תחושה עמוקה של ערך. וכך, כתבתי בראש תיקיית הנייר שלי, והתחלתי לקרוא את הנתונים. למעשה, תחילה עשיתי זאת בניתוח נתונים אינטנסיבי שנמשך ארבעה ימים, שבהם חזרתי אחורה - הוצאתי את הראיונות, הוצאתי את הסיפורים, הוצאתי את האירועים. מה העיקרון? מה הדפוס? בעלי עזב את העיר עם הילדים כי תמיד במצבים האלה אני נכנסת למצב "ג'קסון פולוק" משוגע כזה, שבו אני רק כותבת ונמצאת רק ב-"מצב-חוקרת" שלי. והנה מה שמצאתי. מה שהיה משותף להם הייתה תחושה של אומץ. והייתי רוצה להבדיל עבורכם בין אומץ ובין גבורה לרגע אחד. אומץ, ההגדרה המקורית של אומץ (courage) כאשר היא הגיעה לראשונה לשפה האנגלית - באה מתוך המילה הלטינית cor, ומשמעותה "לב", וההגדרה המקורית הייתה לספר את סיפורך שלך בלב שלם. וכך, לאנשים האלה היה, בפשטות, האומץ להיות לא מושלמים. הייתה בהם את החמלה להיות מיטיבים עם עצמם ולאחר-מכן גם לאחרים, כיוון שמסתבר, שאין בנו יכולת לחמול על אנשים אחרים אם אין בנו את היכולת להיות מיטיבים לעצמנו. ולבסוף, היו להם קשרים, -- וזה החלק הקשה -- כתוצאה מאותנטיות, הם היו מוכנים לוותר על הדימוי של מה שהם "אמורים להיות" בכדי להיות מי שהם, וזה מה שיש לעשות באופן מוחלט עבור התקשרות. 09:28 הדבר הנוסף שהיה להם במשותף היה זה: הם אימצו באופן מלא את תחושת הפגיעות. הם האמינו שמה שהופך אותם לפגיעים הופך אותם ליפים. הם לא דיברו על פגיעות כאל דבר נוח, אך גם לא דיברו עליו כאל דבר מייסר -- כמו שיכולתי למצוא קודם לכן בראיונות הבושה. הם פשוט דיברו על זה כאל הכרח. הם דיברו על המוכנות להגיד "אני אוהב אותך" לפני הצד השני, המוכנות לעשות דבר שבו אין להם בטחון בתוצאה, המוכנות לנשום עמוק בהמתנה לשיחת הטלפון מהרופא אחרי בדיקת הממוגרפיה. הם מוכנים להשקיע במערכת יחסים שאולי תצליח, אך גם אולי לא. הם חשבו שזה בסיסי. 10:32 אני, באופן אישי, ראיתי בזה בגידה. לא יכולתי להאמין שהצהרתי אמונים למחקר -- ההגדרה של מחקר היא לשלוט ולנבא, ללמוד תופעה, בשביל מטרה מפורשת של שליטה וניבוי. וכעת, המשימה שלי של שליטה וניבוי קיפלה בתוכה מסקנה שהדרך לחיות היא עם פגיעות ולחדול לשלוט ולנבא. הדבר הזה הוביל אותי להתמוטטות קטנה -- (צחוק) -- למען האמת יותר נראתה ככה. (צחוק) וכך היא הייתה. אני קוראת לזה התמוטטות, המטפלת שלי קוראת לזה "התעוררות רוחנית". התעוררות רוחנית נשמע טוב יותר מהתמוטטות, אך אני יכולה להגיד בבטחון שזו הייתה התמוטטות. והיה עלי להרחיק ממני את הנתונים וללכת למצוא מטפל. תנו לי לומר לכם משהו: אתה יודע מי אתה כשאתה מוצא את עצמך מתקשר לחברים ואומר "אני חושב שאני צריך לראות מישהו. יש לך אולי המלצות?" שכן לפחות חמישה מהחברים שלי אמרו "וואו, לא הייתי רוצה להיות המטפל שלך". (צחוק) ואני שאלתי "מה זה אומר?" והם ענו, "אני רק אומר, את יודעת. אל תביאי איתך את סרגל המדידה". ואני אמרתי "בסדר". 11:51 וכך מצאתי מטפלת. הפגישה הראשונה שלי איתה, דיאנה -- הבאתי את הרשימה שלי של אפיוני האנשים שחיו בלב שלם, וישבתי. והיא שאלה, "מה שלומך?" ואני השבתי, "הכל מצויין. אני בסדר". והיא שאלה, "מה קורה?" ומדובר במטפלת שמטפלת במטפלים, כי אנחנו חייבים ללכת לכאלה, כי מד-הבולשיט שלהם עובד טוב. (צחוק) ואמרתי לה, "זוהי הבעיה, אני נתונה במאבק". והיא שאלה "מה המאבק?" והשבתי לה, "ובכן, יש לי עניין עם פגיעות. ואני יודעת שפגיעות היא הליבה של בושה ופחד ובמאבק של כולנו לתחושת ערך, אך נראה שהיא גם מקום לידתם של השמחה, של היצירתיות של השייכות, של האהבה. ואני חושבת שיש לי בעיה, ואני חושבת שאני זקוקה לעזרה". והוספתי, "אבל תשמעי, בלי עניינים משפחתיים בלי שטויות מהילדות". (צחוק) "אני רק זקוקה לכמה אסטרטגיות". (צחוק) (מחיאות כפיים) תודה. והיא הביטה בי כך. (צחוק) ושאלתי אותה "זה רע, נכון?" והיא השיבה "זה לא טוב ולא רע". (צחוק) "זה פשוט מה שזה". ואמרתי "או אלוהים, זה הולך להיות מבאס". 13:27 (צחוק) 13:30 וכך זה היה, וכך זה לא היה. וזה לקח בערך שנה. אתם מכירים את האנשים האלה שכשהם מבינים את החשיבות של פגיעות ועדינות, אז הם נכנעים וצועדים לתוך זה. א': זה לא אני, וב': אני אפילו לא מוכנה להסתובב עם אנשים כאלה. (צחוק) עבורי, זו הייתה שנה של קרב-רחוב. זה היה פסטיבל אגרופים. הפגיעות דחפה, אני דחפתי חזרה. הפסדתי בקרב, אבל ככל הנראה הרווחתי את חיי בחזרה. 14:03 וכך חזרתי שוב אל המחקר והשקעתי את השנתיים הבאות בנסיון אמיתי להבין מה הם - האנשים שחיו בלב שלם, מה הבחירות שהם עשו, ומה אנו עושים עם הפגיעות. למה אנו נאבקים בה כל כך? האם אני בודדה במערכה הזו כנגד פגיעות? לא. והנה מה שלמדתי. אנו משתקים את תחושת הפגיעות -- כשאנחנו ממתינים לאותה שיחת טלפון. זה מצחיק, פרסמתי משהו בטוויטר ופייסבוק שאומר "איך תגדירו פגיעות? מה גורם לכם להרגיש פגיעות?" ותוך שעה וחצי היו לי 150 תגובות. כי רציתי לדעת מה נמצא שם בחוץ. לבקש מבעלי עזרה, כיוון שאני חולה, ואנחנו נשואים טריים; ליזום יחסי מין עם בעלי; ליזום יחסי מין עם אשתי; להתקל בסירוב; להזמין מישהו לצאת; להמתין לרופא שיתקשר בחזרה; להדחות על ידי מישהו, או לדחות אדם אחר -- זהו העולם בו אנו חיים. אנו חיים בעולם פגיע. ואחת הדרכים שלנו להתמודד עם זה היא לשתק את הפגיעות. 15:12 ואני חושבת שיש לכך עדות -- וזוהי לא הסיבה היחידה לקיום של העדות הזו, אך אני חושבת שזו סיבה מרכזית -- אנו האנשים השקועים ביותר בחובות, המפוטמים ביותר, המכורים ביותר והמסוממים ביותר בכל ההיסטוריה של ארצות הברית. הבעיה היא - ולמדתי זאת מתוך המחקר - אין אפשרות לשתק באופן מובחן רגש יחיד. אי אפשר לומר, הנה הדברים הרעים. הנה פגיעות, הנה צער, הנה בושה, הנה פחד, הנה אכזבה, אני לא רוצה לחוש באלה. אני הולך לשתות שני בקבוקי בירה ולאכול מאפין בטעם בננה-אגוזים. (צחוק) אני לא מעוניין לחוש באלה. ואני יודעת שהצחוק שלכם הוא צחוק מודע. אני חודרת לתוך החיים שלכם לפרנסתי. אני יודעת שזה: חחח... אלוהים. (צחוק) אינכם יכולים לשתק את התחושות הקשות ללא שיתוק של תחושות אחרות, של הרגשות שלנו. אין אפשרות לשתק באופן מובחן. וכך, כאשר אנו משתקים את אלה, אנו משתקים גם שמחה, אנו משתקים הכרת תודה, אנו משתקים אושר. ואז אנו אומללים, ואנו יוצאים לחפש מטרה ומשמעות, ואז אנו מרגישים פגיעים, וכך אנו מוצאים את עצמנו עם שתי בירות ומאפין בטעם בננה-אגוזים. וזה הופך להיות מעגל קסמים מסוכן. 16:36 אחד הדברים שאני סבורה שחשוב ביותר לחשוב עליהם הוא מדוע ואיך אנו משתקים. ואין זה חייב להיות רק התמכרות. הדבר השני שאנו עושים הוא להפוך את כל מה שאינו חד-משמעי, לחד-משמעי. דת הפכה להיות מאמונה במשהו שמכיל תעלומה לעניין של וודאות. אני צודק, אתה טועה, תסתום. זהו זה. רק וודאות. ככל שאנו יותר מפחדים, ככל שאנו יותר פגיעים, כך אנו יותר מפחדים. וכך בדיוק נראית גם הפוליטיקה כיום. קשה כבר למצוא שיח. אין יותר דו-שיח. יש רק האשמות. אתם יודעים איך ההתייחסות להאשמה במחקר? דרך לפורקן של כאב ואי-נחת. אנו מנסים לשפר עד לשלמות. אם יש אדם שרוצה שחייו ייראו כך, זו אני, אבל זה לא עובד. שכן מה שאנו עושים זה לשאוב שומן מהישבן ומזריקים אותו ללחיים. (צחוק) שזה פשוט - אני מקווה שבעוד מאה שנה, אנשים יביטו וזה ויאמרו "וואו". 17:39 (צחוק) 17:41 ואנו מנסים לשפר עד לשלמות, ובאופן מסוכן, את ילדינו. הרשו לי לספר לכם מה אנו חושבים על ילדים. מובנית בהם מוכנות להתמודד עם קושי מהרגע שהם נולדים. וכאשר אתם מרימים את התינוקת המושלמת הזו בידיכם, תפקידנו הוא לא לומר "הביטו בה, היא מושלמת. התפקיד שלי הוא לשמור עליה מושלמת -- לדאוג שהיא תגיע לקבוצת הטניס עד כיתה ה' ולאוניברסיטת ייל עד כיתה ז'. זה לא תפקידנו. התפקיד שלנו הוא להביט ולומר, "את יודעת מה? את אינך מושלמת, ויש בך מוכנות להתמודדות עם קושי, אך בד בבד, את ראויה לחוש נאהבת ושייכת". זהו תפקידנו. תראו לי דור של ילדים שגדל כך, וזה יעשה סוף לבעיות שאני סבורה שישנן כיום. אנו מעמידים פנים שמה שאנו עושים לא משפיע על אנשים אחרים. אנו עושים זאת בחיינו האישיים. ואנו עושים זאת באופן תאגידי -- כאשר יש מימון חברות לפני פשיטת רגל, או דליפת נפט, החזרה של קו מוצרים -- אנו מעמידים פנים שמה שאנו עושים אינו בעל השפעה עצומה על אנשים אחרים. הייתי אומרת לחברות האלה - זו לא תחרות רודיאו. אנו רק זקוקים מכם שתהיו אותנטיים וישרים ותאמרו "אנו מצטערים. נתקן את זה". 18:50 אך יש דרך נוספת, ואשאיר אתכם איתה. זה מה שגיליתי: לתת לעצמנו להיראות, להיראות לעומק, להיראות בפגיעותנו; לאהוב בלב שלם, וזאת אפילו כשאין ערובה -- וזה דבר קשה מאד, ואני יכולה לשתף אתכם שכהורה, זה קשה עד מאד -- לתרגל הכרת תודה ושמחה באותם רגעים של אימה, כאשר אנו תוהים, "האמנם אני מסוגלת לאהוב אותך כל כך הרבה? האם אני יכולה להאמין בזה בלהט? האם אני יכולה להיות חדה וברורה לגבי זה?" רק בשביל לעצור מלכת ובמקום לדמיין את הקטסטרופה שעלולה להתרחש, להגיד, "אני פשוט אסירת תודה, שכן היכולת להרגיש פגיעה משמעותה להרגיש חי". ולסיום, מה שאני חושבת שהוא החשוב ביותר, היא להאמין שאנו טובים דיינו. כי כאשר אנו פועלים ממקום, אני מאמינה, שאומר "אני מספיק טוב", אנו מפסיקים לצעוק ומתחילים להקשיב, אנו מיטיבים יותר ונעימים יותר כלפי האנשים שסביבינו, ואנו מיטיבים ונעימים יותר כלפי עצמינו. 19:54 זה כל מה שיש לי לומר. תודה לכם.
Comments